| הטוהר הוא תהום זכה שבה הזהה, הפרטי, האותנטי שוקע לתוך עצמו, אַין, סוחף את האחר עם העצמי כדי להביאו אל פי תהום | לא רק שאין משהו כזה, אלא שזהו החוק של ה ישנו il y a : אם יהיה משהו טהור ומושלם לא יהיה כלום |
|---|---|
| וערב-רב של הרמס, פנים מוצמדים לגב, ערב-רב של מסרים ושל דרכים, התפצלויות, תחליפים, תחרות של צפנים, תצורות של מרחבים, גבולות שנקבעו כדי לעבור, כדי שיהיו מעברים אבל משותפים, מפני שלעולם אין זהות שאיננה נחלקת: מחולקת, מעורבבת, נבדלת, מבוצרת, משותפת, ניתנת להמרה, בלתי ניתנת להמרה, מסולקת, מוצגת לראווה |
| אלא שיש לנו דברים שאינם כה פשוטים, אנחנו מרגישים ואנחנו יודעים שהם כאלה, שהמערבולת, המיזוגים, הנדידות או השיבושים, כפי שהם, אינם מספיקים | כל אחת מהן, בנקודת הפתיחה — אבל איפה נמצאת נקודת הפתיחה המוחלטת? במובן זה, אם כן, אין סימטריה, אין שיווי משקל, שום נקודת אמצע |
|---|---|
| ללא ספק, כל סגנון נראה כנוטה לצורה אחרונה, ריבונית, שתהיה זו של שפה פרטית לחלוטין, ניב פרטי מוחלט | ההבדל, בתור שכזה, הוא בלתי מובחן |
|---|---|
| כָּכוּת אחת ראויה לאחרת, שקולה לה, מוּמרת באחרת, באחרויות שהיא נותנת להן ומקבלת מהן, באמצעות הנגיעה הייחודית שלה, טון מסוים ניתן לזיהוי — כלומר גם בלתי ניתן לזיהוי, בלתי ניתן לחיקוי, שאי אפשר לייחס אותו לזהות אחת |
התערובת, בתור שכזו, יכולה ללבוש, או נראה שהיא לובשת שתי זהויות: זהות של היתוך, של פעפוע שהושלם, או זהות של חוסר סדר שהגיע לכלל מיצוי.
24