להיות נער בן 13 המוצא דרכי מילוט ובריחה מהגטו ובחזרה בכדי לדאוג למזון למשפחה הדחיקו את כל מה שחוו, ואת מי ש"שם" נותרו
חיפשתי את כל המילים במילון

טקסי יום השואה במקומות העבודה

והזיכרונות צפים עם כל שאיפה ונשיפה ועם כל צעד על פני האדמה.

טקס יום השואה
היינו צריכים 'להגיע לגיל' כדי לשמוע דברים
טקסי יום השואה במקומות העבודה
כי הצליפו להם בראש, והם המשיכו לאכול כי הגוף כבר מת מהמכות, והפה המשיך ללעוס
טקס יום השואה
סבי, אחותו ואחיו יצאו מהתופת, הם שרדו
לא מדברים על הזוועה אך חיים בצילה האם הכוונה להמשך של "שם"? האם בני משפחתי היו מוכנים לחיות בפחד מתמיד כזה בתוך הרחוב, בין השכנים? כל המילים במילון כל המילים בזיכרון כל המילים שבלב כל המילים שנוצרו, שנותרו
חסידי אומות העולם היוו את נקודות האור באפלה הגדולה בעיני הגבורה היא מעבר ללוחמה

טקס יום השואה

איך משמרים את זכרון השואה? ואולי החיבור של שני המושגים הוא בעצם המהות של ה"תואר" בת דור ההמשך? בכל שנה עולה בכתתי השאלה - עבור מי בוכה הצפירה? אנו מחויבים למחות את זכר העמלק - סמל הרע - ולהלחם ברוע, גם בזה שבתוכנו.

30
טקסי יום השואה במקומות העבודה
לשרוד את השואה ולמצוא את הכוחות לבנות חיים ומשפחה
טקסי יום השואה במקומות העבודה
האם אני, בתוך אוקיינוס של שנאה, מול עולם מתמוטט ובוער, האם אני הייתי נותן מסתור לבן עם אחר? כל שנה במינון הזוועות המתאים
טקסי יום השואה במקומות העבודה
זיכרונות כמעט ולא שמעתי אלא אם כן הם נפלטו מפי סבי, במקרה, כהערת אגב ואני בשקיקה צרפתי כל פיסת זיכרון, כל פיסת מידע