| לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ | עוד מילים המנוקדות בפתח בהברתן האחרונה ובנטייה בא דגש ראו בכללי נטיית השם: הפתח — |
|---|---|
| על פי המחקרים האחרונים מתחלקת העברית המקראית לארבע תקופות: 1 | ואולם כמה עשרות מילים כאלו מנוקדות בצירי, ובהן סֵפֶר, עֵסֶק, תֵּשַׁע |
| לפעמים יכולים ללכת הפוך - אם יש תנועה קטנה חיריק חסר או קובוץ ואין אחריה שווא נח צריך לסגור את ההברה על ידי דגש חזק באות הבאה | דוגמאות: עַכְ-בָּר, שִׂמְ-לָה, נֶכְ-דָּה, חֻלְ-צָה, קָרְ-בָּן, בֹּ- קֶר, גֹּ- בַהּ |
|---|---|
| אז כולם ביחד: שְׁנַיִים סינים עם כִּינוֹר גדול עמדו בצד הכּבישׁ וּפטפְּטו בקול גדול בא שׁוטֵר גֵירשׁ אוֹתם וזה הכּוֹל שְׁנַיִים סינים עם כִּינוֹר גדול | בעבר הייתה מקובלת הדעה שהניקוד הטברני מסמן הבחנה באורך התנועות, אולם כיום מרבית החוקרים סבורים שהניקוד הטברני אינו מבחין בין תנועות ארוכות לקצרות, וכי הבחנה זו נעלמה בשלב מוקדם יותר של העברית |
| דגש חזק הדגש החזק — המכונה גם מִכְפָּל או דגש כפלן — הוא חלק ממערכת הניקוד, ויש לסמנו במילים שהוא בא בהן | כאשר ישנה סתימה מלאה של חלל הפה או הגרון, חסימת מעבר האוויר מוחלטת ומקסימלית ולכן מיתרי הקול רפויים, עוצמת הקול נמוכה, מידת הסונורנטיות נמוכה-גבוהה והעיצורים סונורנטיים ובלתי־סותמים |
|---|---|
| לפיכך: כּוֹתֶל, שְׁלוֹשֶׁת־; חוֹכְמָה, כּוֹתְלֵי־, שְׁלוֹשְׁתָּם, מוֹעֳמָד; אבל חֳורָפִים | למשל, "למרות" ישעיהו ג ח במקום "להמרות", "לשמיע" תהלים כו ז במקום "להשמיע", "תומים" במקום "תאומים" בראשית כה כד , "לגיד" מלכים ב ט טו במקום "להגיד", "חמה" איוב כט ו במקום "חמאה" |